אאא

יואב שורק, שאיבד את בנו דביר הי"ד בפיגוע בגוש עציון, מפרסם הערב (רביעי) פוסט מטלטל בחשבון הפייסבוק שלו, עם הסבר מדוע שלומו מצויין.

"מה שלומך? איך אתם?" שואלים אותי שוב ושוב, מתוך אכפתיות אמתית ובמין כובד ראש, אנשים שאינם פוגשים אותי ביומיום. וכשאני משיב – לפעמים – "מצויין, ברוך השם" (כלומר אני משיב כך כשאני מרגיש מצוין; יש ימים של 'בסדר' ו'טוב', כמובן), מגיעה לעתים מין תגובה ששואלת שוב, מניחה שהתשובה הראשונה היתה מין מריחת-נימוסין, או לחילופין שאני 'חזק' ו'מתמודד' באופן מרשים.

ומשום מה, מסתבר שקשה לקבל את זה. חברתית. קשה עד כדי שאני חושש לכתוב את הפוסט הזה.

גדלנו כולנו על הקביעה שאין דבר נורא יותר מלאבד ילד. קראנו אינספור ראיונות עם הורים שתיארו את החיים כמתחלקים ללפני ואחרי. עם משפחות שהתרסקו. גדלנו כולנו על ההיררכיה של השכול, המעמידה בראש את החיילים הצעירים, ולאחרונה גם את נפגעי הטרור, לפני כל אינספור האובדנות האחרים שאדם פוגש בחייו. אנחנו חלק מחברה שמחבקת, רגשית וכלכלית, את המשפחות השכולות. עמדנו בהמון טקסי זיכרון שבהם בכינו קולקטיבית על זיו העלומים, בהזדהות אמת רגשית ולאומית, כשבלב מקנן החשש שזה יקרה גם למשפחה שלנו.

 התיעוד האחרון של דביר הי"ד, יורד מהאוטובוס (צילום: מצלמות אבטחה)

אחרי כל זה, כמעט בלתי אפשרי להתייחס לאבדן הזה כמשהו שאפשר, ורצוי, וטבעי – וכמובן, זה תלוי במבנה הנפש ובדפוסי החשיבה ובמעגלי התמיכה ועוד ועוד – להמשיך לחיות אחריו חיים מלאים ושמחים. חיים מלאים ושמחים ככל שיכולים להיות חיי אדם בעולם הזה, עולם שהמוות הוא הדבר הבטוח היחיד בו, עולם שבו הכל חווים אבדן, ולא פעם אחת.

למה אפשר ורצוי וטבעי? בגלל המקום הפשוט היודע שמי שהלך לא ישוב, ואין מה להתמקח עם זה. המקום הפשוט היודע כמה טוב שהיה, ואיזה אור הוא הביא, ולמה לא להתרפק; המקום הפשוט המבין שהחיוניות טמונה בהווה ובעתיד, בחיים ובמי שעוד יבואו לעולם; המקום המפנים שלא תמו אתגרי החיים, שתווית הקדושה והקרבן אינה פוטרת מאחריות, ושהיא אינה תעודת ביטוח לעתיד.

וכאשר הנפש הולכת לשם – כאשר היא נרגעת מן הערעור הקיומי, נגמלת מן הבכי, מרימה ראש מההתכנסות – כאשר היא נפתחת מחדש, אולי זמנית ואולי לא, לחיים וליופי, כאשר היא שבה לדעת כמה מתוק האור וטוב לעיניים, או אז היא מוצאת שעליה לפלס את הדרך בין תזכורות מכשילות, הדוחקות אותה שוב ושוב אל עמדת 'המשפחה השכולה', אל המעמד המחייב, אל הזהירות של בני השיח. אל הפרגון הממכר.

יש הרבה לומר. על ההיררכיה המדומה של הסבל ושל השכול. על התמיכה הברוכה ומחיריה הלא פשוטים. על האופן שבו תפיסת עולם חשובה לא פחות מדפוסים רגשיים. על חוסר הזמן והפניות לכתוב את כל הפוסטים שראוי שייכתבו...

אז אינני יודע אם ומתי ייאמרו כל אלה, אבל לפחות את האמירה הגולמית הזו אני חייב להניח כאן: נכון לעכשיו שלומי מצויין, חברים, ואני מתכוון לזה. ואם צריך, אני מבקש על כך סליחה.